מחשבות בעקבות הכתבה המעניינת של עידוק
עידו קינן פירסם השבוע כתבה שעוררה שוב, בפעם השלישית בערך, דיון אודות תשלום לבלוגרים, גילוי נאות, קוד אתי ועוד נושאים שמסביב. הנושא שחשף עידו בכתבה לא הפתיע אותי. אני עובדת בבלינק כבר שנתיים ולומדת על פעילויות כאלו כל הזמן, גם בתור בלינקית וגם בתור בלוגרית. חלקם נסיונות מעניינים להשתלב בבלוגוספירה, חלקם מוצלחים פחות.
גם אני כתבתי על הנושא הזה בסיבוב הקודם, לפני שהתחלתי לעבוד בבלינק. על הגילוי הנאות, על הקוד האתי, על נסיונות לא מוצלחים להשתלב. כן, ניסינו כבר אז לפתור את הנושאים האלו.
השבוע קראתי וקראתי. קראתי את הכתבה שוב ושוב, את הפוסטים שנכתבו בתגובה לכתבה, את התגובות והטוקבקים, וכולם שואלים אם זה בסדר או לא, ואם צריך קוד אתי או לא, וחלק מהמגיבים קבעו שהם לא יקראו יותר בלוגים שסומנו כמסחריים.
אבל נראה שאף אחד מהגועשים והרועשים לא עצר לרגע וחשב לעצמו מה עומד בבסיס העניין. הבסיס הוא הבלוגרים. בלוגרים שאתם מכירים או לא מכירים, שאם תרצו או לא, מוחמאים כשמציעים להם משהו שבוודאי ישמחו לקבל. אני נשבעת הם קיימים, הם כותבים וחלקם מקבלים יותר תגובות או טראפיק מכולנו ביחד ולא כואב להם בעצם היושרה לקבל איזה צ’ופר. למה? כי הם סטודנטים שהיו רוצים לקבל קצת כסף כדי לשלם את שכר הלימוד הקרוב. או אולי הם בלוגרי טכנולוגיה שהיו רוצים לקדם את עצמם בעזרת סקירה של מוצר טכנולוגי חדש שאף אחד לא התנסה בו (אקסלוסיביות היא מצרך נדיר וחשוב בבלוגוספירה, שלא קיים מספיק לדעתי). אולי הם כמוני, פריקים של X (דל, נוקיה, מה שבא לכם) שגם ככה אוהבים וחולמים בלילה על המוצר, אז למה שאני אגיד לא אם יציעו לי? אולי זה מישהו שממש בא לו לקבל כרטיס זוגי לסרט בשביל הדייט הבא? סתם, בשביל הכיף. כי זה מה שהבלוגינג הזה אמור להיות, כיף. לא? בגלל הכיף הזה אני התחלתי לכתוב (שמתם לב מה קרה לבלוג ברגע שזה נהיה קצת פחות כיף?).
אני נזכרת כל יום מחדש שיש עשרות או מאות או אלפי בלוגרים בישראבלוג ובתפוז ובבלוגר שלא פועלים על פי הסטנדרטים והקודים שנבחנו בסיפור הזה – וזה לא דבר רע, להפך. הם אפילו לא מודעים לגמרי לסטנדרטים ולקודים וכל מיני מילים מסובכות שנזרקו. הם לא מרגישים צורך להוכיח את עצמם לאחרים, והם לא מודאגים מכך שכמה בלוגרים חושבים שזה לא בסדר. זה הרגע להזכר במשהו שכולנו יודעים –”טוב” הוא סובייקטיבי וכך גם מותר או אסור או ”הדבר הנכון לעשות”.
האמת היא, וזה משהו שאני רואה מהצד שלי, יש המון אנשים שבכנות שמחים ומחמיא להם כשמזמינים אותם, שמשתפים אותם, ששואלים אותם מה דעתם או שעונים להם על שאלות, כי מה בסך הכל משמח (רוב ה)בלוגרים? בשביל מה כותבים? קצת הכרה ומילות הזדהות מקוראים, תגובות מעניינות, טראפיק.
אתם יודעים שאני צודקת. תנו לי את זה ואני אשמח.
כן, אני מבינה ומרגישה את הנושא הכואב שבבסיס הויכוח. אני מבינה, מאמינה ועושה את העבודה שלי בבלינק בידיעה ממקור ראשון שבלוגרים הם לא באנרים ואם מנסים להתייחס אליהם כשטח פרסום שאפשר להדביק עליו מה שרוצים זה לא יעבוד בגלל שהם פשוט לא שטחי פרסום. בפניות שלנו לבלוגרים תמיד אזכיר (והזכרתי) את חשיבות הגילוי הנאות, שהוא קריטי כדי שכל הצדדים יהיו בסדר, ואני מקפידה גם לעשות בעצמי את מה שאני מטיפה.
מצד שני, יש נטייה לנסות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה; לכעוס כאשר ארגונים וחברות לא מראים נוכחות באיזורי השיחה או לא עושים את מה שאנחנו חושבים שהם צריכים לעשות, וגם לקרוע את הצורה למי שמעז לנסות וטובל אצבע במים – בתמורה מורידים לו את האצבע כי הוא לא ידע שבין 2-4 אסור לטבול אצבעות, או איזה חוק עלום ולא כתוב אחר. ואני? אני חיה על הגבול שבין שני הצדדים בדילמה הזו, ואני מרגישה שאני בדרך לפיצוח, גם אם רק חלקי.
ואלו שתי האגורות האישיות שלי בנושא, והן מייצגות את דעתי האישית והכנה. עכשיו אני יכולה ללכת לישון.
הו, אני כל כך מסכימה. העלית הטקית של הבלוגיה לפעמים רואה רק את עצמה וחשיבותה המופרזת.
לא מדויק. יש חיים גם מעבר לטראפיק ושיקולים שאינם בהכרח קשורים אליהם. שיקול של גילוי נאות, למשל. זה תמיד רלוונטי אם אדם מדבר לציבור שלם של קוראים. הוא הרי אינו כותב עבור עצמו בלבד ומרגע שהוא מדבר אל אחרים יש לו אחריות מסוימת.
זה פשוט: אם אני ממליץ על סחורה כלשהי, כדאי שהקוראים ידעו שקיבלתי תמורה כלשהי על ההמלצה ושהיא אינה נקייה מהשיקול של התמורה החינמית. אני, למשל, אינני סבור שבלוגר אינו יכול לקבל צ'ופר תמורת סקירה אוהדת. מצידי הוא יכול לקבל מכל טוב הארץ ולכתוב בהתאם. אני רק חושב שיהיה הוגן שאם הוא כותב סקירה על בקבוק יין חדש שיצא לשוק (אחד היחצנים הבולטים בארץ הפיץ פעם כאלה לבלוגרים) הוא יגלה שקיבל את בקבוק היין הזה חינם. וזה נכון, כמובן, לגבי כל פריט שהוא.
אורי, יצאתי מנקודת הנחה שרוב הקוראים פה מכירים את נקודת המבט שלי אז לקחתי זאת כמובן מאליו ולא ציינתי שגם אני חושבת שגילוי נאות נחוץ כשהוא דרוש.
אני מוסיפה לפוסט הערה בנושא הזה. מצ"ב קישור לפוסט שלם שכתבתי על זה בזמנו: http://www.my-paradox.net/?p=124
צדקנות קוראים לזה.. לא פחות ולא יותר.
כל אחד מאיתנו בוחר בעצמו מה לקרוא, לא נראה לכם? אל תקראו.
נכון, אצלי בבלוג אף פעם לא יהיו פרסומים שכאלה, אבל אם מישהו בוחר כן לעשות את זה,
למה ישר לצאת ממקודת ההנחה שזה לא אתי או אמין כי זה בתשלום? צ ד ק נ ו ת.
ניסיתי, לתקופה קצרה מאוד מאוד, לשתף פעולה עם אחד הגופים שעובדים עם בלוגרים לקידום מה שהם מציעים, ובאמת אהבתי את איך שהם עובדים עם בלוגרים (אני משמיטה כאן את כל השמות הרלוונטיים, כדי שלא להסתכסך איתם יותר ממה שאני צריכה). אחרי פוסט אחד כזה (שכלל גילוי נאות מכאן ועד להודעה חדשה), קלטתי שזה לא מתאים לי. אלא שהבחור בצד השני לא ממש קיבל את בקשתי לניתוק הקשר, והמשיך לשלוח לי דברים. ואני, מצדי, המשכתי לבקש שיפסיק – אני לא צורכת את המוצר הזה מלכתחילה, זה לא רלוונטי לי, אין לי זמן לכתוב על זה, וכו' וכו'. לא עבד. המשיך.
השיא מבחינתי היה כאשר הפניתי אליו מישהי שדווקא כן רצתה להשתתף בעניין, והיא כנראה לא סיפקה את הסחורה לפי הלו"ז לו ציפה, ובשלב כלשהו הוא צלצל *אליי*, לבקש שאנג'ס לה בנדון. בדיעבד התברר לי ממנה שהוא איים, אולי בצחוק ואולי ברצינות, להגיע אליה לעבודה ולהחזיק לה את היד בזמן שהיא כותבת. לא שועשעתי.
זמן קצר אח"כ, קיבלתי מהם איזה צ'ופר קטן ומיותר שגם היה תמוה לחלוטין בעיניי, צלצלתי אליו לשאול במה זכיתי לקבל את זה. והוא הסביר, ואז שאל "אבל את תכתבי על זה אצלך, נכון?"
שאלתי אותו למה הוא כופה עליי לכתוב על דברים אצלי בבלוג בעוד אני ביקשתי ממנו מפורשות כבר כמה פעמים שיפסיק לשלוח לי דברים.
לפני כמה שבועות, אותו בחור הגיב לאחד הפוסטים אצלי בבלוג (תגובה שלא אושרה, מן הסתם, וגם היתה לפוסט הלא נכון) בנוסח של "את בוודאי מתגעגעת למפגשי הבלוגרים שלנו ולמתנות הנהדרות" (בשביל הרקורד, הייתי במפגש אחד בלבד שהם ערכו בנושא והמתנות היו סטיקר). צילצלתי אליו ושאלתי למה הוא מזהם לי את הבלוג. הוא מצדו שאל למה אני עוינת. הזכרתי לו שביקשתי כבר כמה פעמים שיפסיק עם זה.
להזמנה האחרונה שקיבלתי ממנו במייל, השבתי בעוינות שאינה משתמעת לשתי פנים. לצערי הרב, התגובה ששלח לי הגיעה עם קידוד דפוק מהסוג שלא הצלחתי לסדר משום בחינה שהיא, וכך אין לי מושג אפילו מה הוא ניסה לומר שם.
בינינו – בעיקר חבל לי. כי מאוד אהבתי את האופן שבו הגוף אותו בחור הוא מייצג עובד עם בלוגרים (ובלוגרים רבים מאוד נהנים משיתוף הפעולה איתם), אלא שבסופו של דבר, ההתנהלות הזו, הניג'וס הזה, גרמו לי לאנטי כמעט מוחלט בנוגע לשיתוף פעולה עתידי כלשהו עם גורמים שכאלה.
מסכים עם הכל אבל יש כאן גם את נקודת האיום הסמוי וזו חולשה אנושית ולא דווקא בלוגרית. כל סטודנט רוצה תוספת קטנה שתעזור לו לשכר הדירה, לאקסקלוסיביות או לדייט אבל אז, בשלב מסויים הוא מבין שאם הוא לא יספק את הסחורה – כלומר רשימות חיוביות והמלצות נלהבות, הוא לא יקבל יותר את ההטבות הקטנות האלו (אלא אם הוא שרון). ומה לעשות שבעל הבית רוצה את הצ'ק… אז הוא כבר מוצא גם כמה מילים טובות לומר על המוצר המעפן שהוא קיבל ("אבל העיצוב ממש נחמד") והופ, בלי לשים לב הוא גם מהלל ומשבח מוצרים נחותים שאי אפשר לומר עליהם אפילו מילה טובה אחת.
שום קוד אתי לא יעזור כאן ואני לא חושב שבכלל יש משהו לעשות עם זה אבל הגישה – הם בסה"כ כותבים אמת על מוצרים שהם אוהבים ושמחים לקבל היא מעט נאיווית.
שרון, אורן – שום דבר לא אבסולוטי. שרון, היחצ"ן שאת מדברת עליו (ואני לא יודעת על מי את מדברת אבל אני יכולה לנחש) יכול היה לפעול אחרת והיית משתפת פעולה.
אורן, אני דווקא יכולה לדווח שרמת האינטגריטי הרבה יותר גבוהה. יש כאלה שלא כותבים בכלל, אולי בגלל שלא התרשמו או שהעדיפו לא לכתוב דברים שליליים. יש כאלה שלא מודאגים לרגע וכותבים את דעתם המדויקת, גם אם היא שלילית.
יש רגע שבו הכדור נמצא בידיו של הבלוגר וכך או כך, נוצרה פה אינטרקציה.
אז זהו. שניסיתי לשתף פעולה, ניגשתי לזה בצורה הכי פתוחה שיכולה, ובאמת פירגנתי לצורה שבה הם עובדים. כי היתה לי ההרגשה שהם עושים את זה ממש נכון.
עד שהתברר לי שלא מתאים לי, אמרתי די (כי לא היה לי נעים שאני לא יכולה לשתף פעולה כהלכה). ובמקום זה הלחץ והניג'וס נמשכו. והאינטראקציה הזו היתה מרגיזה להפליא, והכי לא נכונה שרק יכולה להיות.
(אני עד עכשיו ממש גאה בעצמי שהתאפקתי ולא כתבתי פוסט זועם על העניין הזה, כולל שמות והכל)
[...] ספק שיש כאן קוים דקים ועדינים רבים. כמו שאמרה שרית התשלום/צ'ופרים הם חלק מנסיונותיה של התעשיה להשתלב [...]
מסכים עם מה שאמרת אבל עם הסתיגויות
הזעקה הגדולה קמה כאמור בגלל חברה שהתעקשה על אי שקיפות וכפתה ביקורות חיוביות בלבד.
זה נכון שאין בעיה עם קבלת כסף כל עוד יש גילוי נאות אבל גם אחרי גילוי נרות כזה יש בעיות רבות
אני מאוד מסכים עם אורן שהגיב למעלה, שברגע שיוצרים איתך סוג של חברות/שותפות כששכר בצידה
יש איזו נטייה ליפות את הדברים ופתאום אתה מוצא את עצמך בקטנה, ממליץ על דברים שאתה לא עומד מאחוריהם
לא מזמן ראיינו כתבי נוער שמוזמנים להשקות והם הודו שלמרות שאין שום לחץ עליהם
הם לא מרשים לעצמם לכתוב דברים שליליים
נכון שהכול בידי הבלוגר, אבל די ברור לכולם שאם אני לא אספק את הסחורה ואם אני באופן כללי
אגיד לא מעט דברים שליליים, אני אמצא את עצמי מחוץ לקבוצה המובחרת ולמקבלי ההטבות
מעבר לזה, אני מאמין שחלק מהקוראים אם יקבלו גילוי נאות שקיבלתי כסף מגורם מקורב למוצר
יקחו מאוד בערבון מוגבל את מה שכתבתי. אז למה להגיע למקום כזה שמפקפקים בדברי רק כי שילמו לי על זה.
את ההבדל אפשר לראות באתרים גדולים כמו YNET/NRG וכו' שבהם יש פחות השפעה ליחצ"ן ובאמת אפשר להשתלח חופשי
ההבדל הזה בין הכוח של הבלוגר לאתר חזק הוא שורש הבעיה בעיני.
יש בהחלט יכולת לגורמים להשפיע על דעה של אדם
אחד בודד שכמו שאמרת רק רוצה ליהנות ממתנות או עזרה בכיסוי שכר הלימוד. אז אם בשביל זה צריך לכתוב כמה מילים טובות
על מוצר ג'יפה, מה רע? על מה אני כבר מוותר? (שאלה רטורית כמובן)
סייקו, מה שאתה אומר דורש מודעות גם מחברות היח"צ.
מי שרוצה לשמוע באמת מה דעתם של הבלוגרים על המוצר שלו לא יבקש מהם לכתוב דברים רעים טובים אואו כל דבר אחר, פשוט "ישלח אותם לחופשי" ויחכה לראות את אהתוצאות.
הבעיה שנוצרת היא שאתה מבין שמרפדים אותך במילים יפות
מזמינים אותך לאירועים ונותנים לך מתנות בלי לומר כלום
הכתבה על כתבי הנוער שכותבים רק דברים טובים על השקות (לצערי לא איתרתי את הכתבה)
היא דוגמא מעולה
לאט לאט הגבולות נחצים. לפעמים אפילו הנחמדות הזו גורמת לכתוב רק דברים טובים
אני למשל מאוד מודע לזה ולכן לא נותן לזה להשפיע אבל היו לי שיחות
עם בלוגרים מבוגרים שאמרו לי שקשרי הגומלין האלו גורמים להם להרגיש מחויבים
ואני לא מעביר ביקורת לרגע, לדעתי טבעי לגמרי שזה משפיע!
מצד שני שום קוד אתי לא יפתור את זה. פה אני מסכים לגמרי עם המתנגדים
איך אפשר בכלל לכפות קוד אתי וכאמור מה רע בכתיבה תמורת כסף?
צריך רק להיות מודעים לצדדים השליליים שזה מביא איתו
הנה אנחנו מגיעים שוב למסקנה שהכל תלוי בשני הצדדים המעורבים. צריך להיות מודעים, צריך להיות פיריים, צריך לכבד את המדיום הזה ואת כל מי שמעורב בו. בזה זה מתמצה.
על זה אנחנו יכולים להסכים
ועדיין, רצוי שיהיה ברור שרוב האחריות צריכה לחול על הגוף החזק יותר, החברות והיחצנים שלהן
וצריך, לפחות לדעתי, להכריח אותן בכוח (למשל בכתבות כמו של עידו קינן) שלא לחצות את הגבולות
כי הבלוגרים, אתים ככל שיהיו, כוללים גם כאלו שיפלו בקלות לאותן המלכודות
המשך שבוע נפלא
היי שרית. סליחה שיש לי שאלה שלא קשורה לפוסט. ראיתי שאת בצוות הניהול של בלוגלי. הבלוגיאדה נפלה מהצהריים ואין עם מי לדבר. האם ידוע לך מה קורה?
היי כותב בבלוגלי, אני לא בקרב ההנהלה (הייתי מעורבת מאוד בהתחלה) אבל אני יכולה לברר, אני אגיב פה אם אני אקבל תשובה לפני שיעלה בחזרה.
תודה. מחכה לתשובתך.